Occhi chiusi ‏(1985): פנים בין דמות למשטח

קריאה ביקורתית

רשומת Occhi chiusi מתארכת את היצירה ל־1985, אך אינה מציינת את חומריה. השם הוא כינוי בקטלוג הארכיון, ולא כותרת בכתב ידו של האמן שתועדה. בתמונה שולטים פני אישה, העולים במחצית העליונה של שדה בצבע אוכרה. העיניים מושפלות, הראש מופנה מעט כלפי מעלה ובזווית של שלושה רבעים; הצוואר יורד לאזור חום ונעלם ברקע. מתחת לראש נשאר שטח בהיר רחב, שעוברים בו סימנים זעירים ומעברי גוון. הקומפוזיציה ממקדת את תשומת הלב בהבעה, אך מעניקה משקל שווה לחלל שבו הדמות מופיעה ומתפוגגת בהדרגה.

הראש אינו ממוקם בדיוק במרכז. הוא מוסט ימינה ומשאיר משמאל רצועה רחבה יותר של רקע בהיר. האי־סימטריה הזאת עושה את התמונה פחות דומה לתצלום זיהוי ויותר דומה להופעה שנבנית בתוך המלבן. המצח והאף מקבלים את האור החזק ביותר; הלחי הימנית והצוואר יורדים לגוונים חומים חמים. השיער או המסגרת של הראש נרמזים בקושי לאורך השול הימני, בנגיעות קטנות של אור וחושך. שום קו מתאר חד אינו מפריד לגמרי את הפנים מן השדה המקיף אותן.

העיניים הן הנקודה המכרעת. העפעפיים הסגורים והריסים יוצרים שני קווים כהים מתחת לקשתות הגבות. הפה פתוח מעט או פשוט רפוי, אך אין להפוך את התצפית הזאת לאבחנה של מצבה הפנימי של הדמות. הפנים עשויות להיראות מכונסות, שקועות או מושהות; התמונה אינה קובעת אם מדובר בשינה, במדיטציה או בתנוחה מבוימת. אופו מפקיד את העוצמה במחווה נראית מזערית ומבטל את ההדדיות של המבט. הצופה מביט בלי שהדמות תשיב מבט, ולכן שם לב יותר לעיצוב העור ולמעבר אל הרקע.

לשדה המקיף את הפנים מבנה משלו. משמאל קו אנכי וכמה שוליים מלבניים בהירים מרמזים על שכבות חופפות; מעל הראש ולמטה נראים אזורים צפופים יותר, כתמים ומרקמים לא סדירים. מראם עשוי להזכיר משטח שחוק, אך התצלום אינו מאפשר להבחין בביטחון במקורם החומרי. הרקע אינו מתאר מקום. הוא חלל ההופעה של הדמות ושדה נגדי לראש המתואר בדיוק יחסי גדול יותר. הדמות בולטת משום שהצבע סביבה נותר פתוח, ולא משום שהיא גזורה על פני מישור אחיד.

בחלק התחתון צבע האוכרה מתבהר וחושף סימנים כמעט קליגרפיים. כך נדמה שהראש מרחף מעל שדה שאינו הופך לפלג גוף עליון וגם לא לנוף. החתימה והתאריך, שאפשר לקרוא בפינה הימנית התחתונה, נותנים נקודת אחיזה בשוליו של האזור הלא יציב הזה. לדף או למצע המצולם יש גם שפה בהירה, המזכירה את ממדיה הפיזיים של היצירה. האפקט הכולל תלוי בהבדל בין פנים המעוצבות בגוונים חמים מדורגים ובין שאר המשטח, שבו אותם גוונים מתפזרים לעקבות.

השם הארכיוני מתאר היטב את הפרט המזוהה ביותר, אך אינו ממצה את הקומפוזיציה. התמקדות בלעדית בהבעה תחמיץ את היחס בין עליון לתחתון ובין העור המעוצב לשדה הלא סדיר. דווקא היחס הזה מבדיל את היצירה מדיוקן שגרתי. איננו יודעים את זהות האדם המצויר, והרשומה אינה מציעה זהות. לפיכך הציור מבקש שנעריך את הדמות לפי אופן הופעתה, ולא לפי סיפור פרטי שיוחס לה בדיעבד.

היבטים ביקורתיים

ההסתייגות הראשונה נוגעת לטכניקה. שדה החומרים ריק מפרטים, והתצלום מראה מעבר זורם מאוד בין הפנים לרקע. מן ההעתק הזה אין לקבוע אם האפקט נוצר בציור, בדפוס, בהתערבות בדימויים או בצירוף כמה תהליכים. אפשר לתאר עיצוב רך, שכבות שקופות לכאורה ומרקמי פני השטח; ייחוס כלים או סדר פעולות יהיה שחזור בלתי מתועד. זהירות זו נחוצה במיוחד משום שהפער במידת ההגדרה בין הראש לרקע עשוי להיווצר בתהליכים טכניים שונים מאוד.

הסיכון השני הוא קריאה פסיכולוגית. פנים בעיניים עצומות מזמינות מילים כמו שלווה, התמסרות או הקשבה פנימית. אלו רשמים אפשריים של המתבונן, לא עובדות הניתנות לצפייה באותה מידה של ודאות כמו תנוחה או צבעים. תיאור הקטלוג מרמז על מצב של התכנסות; הקומפוזיציה מאפשרת לדבר עליו כאפקט, בתנאי שלא הופכים אותו לכוונה ודאית של האמן או למצב רגשי של הדוגמנית. היצירה עשירה יותר כאשר ההבעה נותרת פתוחה לתפיסות שונות במקום להיות קבועה בתווית אחת.

ההגדרה הברורה הרבה יותר של הפנים לעומת שאר המשטח יוצרת מתח ממשי. הפנים מושכות מיד את העין ועלולות לגרום לרקע להיראות כמסגרת קישוטית בלבד. במבט ממושך יותר רואים שהרצועות הבהירות והמרקמים התחתונים קובעים את מידת הבידוד של הראש ומשנים את משקלו. בלעדיהם התמונה הייתה ישירה יותר ופחות מושהית. לרקע אין נושא עצמאי, אך יש לו תפקיד קומפוזיציוני מדויק: לפנות מקום לדמות בלי לספק לה סביבה סיפורית.

במכלול העבודות מ־1985, Luogo di ascolto מציג דמות מחצי הגוף ומעלה בתוך שדות כחולים, ירוקים וסגולים, כשפניה מצומצמות לכמה קווים. ההשוואה מגלה היפוך: שם הגוף והמסגרת הצבעונית תופסים מקום רב, ואילו כאן ההגדרה מרוכזת בפנים והגוף נעלם. דיוקן מריה לואיזה דמרקי מ־1958 מציע מרחק השוואתי מועיל אחר: אדם שזוהה בידי משפחתו, המעוצב בקווים נעים ובגווני תכלת, לעומת הדמות האלמונית והגוונים החמים של Occhi chiusi. דמיונות כאלה אינם מתירים לזהות את הדוגמנית של 1985.

הערכה

ל־Occhi chiusi כוח מיידי, הנובע מגודל הפנים ומהשקט הנראה של התנוחה. אולם איכותו המתמשכת יותר מתגלה במעבר בין מה שאפשר לראות בבירור ובין מה שנותר מטושטש. המצח, העפעפיים והשפתיים מעכבים את המבט; האזור בצבע אוכרה סביב הראש מרחיק אותו ואז מחזירו. כך בונה הציור מקצב איטי המתאים לנושא, בלי צורך לתאר סצנה או רגש מדויק.

התאריך הקריא והמיקום במכלול העבודות מאפשרים השוואות ליצירות פיגורטיביות אחרות, אך העדר פירוט החומרים מגביל במידה חשובה את הקריאה הטכנית. המודעות לכך אינה מדלדלת את ההערכה. להפך, היא מפנה את תשומת הלב למה שהתמונה באמת מאפשרת לראות: פיזור הגוונים, אי־הסימטריה של הפנים והמשטח התחתון שנותר פתוח יותר. ביסודות אלה היצירה מראה מחקר של נוכחות אנושית דרך היחס בין דמות לשדה.

שם היצירה בארכיון מציין פרט אחד, העיניים, ומקל לאתר אותה. אבל היצירה חורגת מן הפרט הזה. נראה שהפנים מקבלות גוף דווקא בזמן שהגוף עצמו נסוג; הרקע הבהיר נשאר עשיר דיו כדי שלא יהפוך לריק. מתקבל דימוי מכונס היכול לעורר הפוגה בלי לכפות את משמעותה. במידה הזאת שבין בהירות לאי־הכרעה שומרת היצירה על עוצמתה הביקורתית.