Verso il centro (1976) | קריאה ביצירת אופו

קריאה ביקורתית

הרישום הקטלוגי של Verso il centro מציין את שנת 1976 ואת המידות 46 × 33 סנטימטרים, בלי לציין טכניקה. הכותרת היא שם קטלוגי של הארכיון ולא כתובת המיוחסת לאמן. בציור צורה לבנה גדולה עולה מעל רצועה כהה מול רקע כחול המגיע עד השוליים. קו המתאר העליון נפוח, כמעט כפול, ואילו החלק התחתון רחב ויציב יותר. לאורך הצדדים ולפני המשטח נראים סולמות משופעים; דמויות זעירות נמצאות על שלביהם או בסמוך להם. המרכז תפוס בנפח דומיננטי, אך תשומת הלב נעה ללא הרף בין מתארו לגופים המבקשים להגיע אליו.

לגוש הבהיר אין זהות אדריכלית חד־משמעית. משמאל צד אחד עולה אל שקע במתאר העליון; מימין נראה נפח קמור שני כאילו הוא חופף לראשון. על הפאה הקדמית מופיעים שלושה סימנים חומים בצורת זווית פתוחה, מסודרים זה מעל זה, ומעליהם אזור כהה חותך את הלבן. הם עשויים להזכיר פתחים או עקבות גרפיים, אך התמונה אינה מאפשרת לקבוע שהם חלונות או אותיות. שפה חומה מגדירה את הצורה, בלי לסגור אותה באותה מידה של דיוק בכל מקום. התנודה בין נפח שניתן לזהותו לצורה שאין לה שם ברור מחייה את היחס אל הנוכחויות הקטנות שסביבה.

הסולם השמאלי חוצה חלק רחב מן הכחול, מן הקצה התחתון לעבר דופן המבנה. השלבים הסדירים מציעים לעין יחידת מידה חוזרת, שדמויות בחום ובאדום קוטעות אותה. דמות גבוהה יותר כמו ממשיכה בזרועה את תנועת העלייה, בעוד אחרת עומדת באמצע. מימין סולם אחר נע מן הכיוון ההפוך, ושני האלכסונים מתכנסים אל הגוש הלבן. לפני המרכז מציירים קווים שחורים וכחולים נתיב טיפוס נוסף, צפוף יותר וקשה יותר להפרדה מן הגופים. כך הציור מרבה דרכים להתקרב לנקודה הממשיכה לשלוט במראה, בלי להראות שכולם הגיעו אליה.

חלוקת הצבע הופכת את המארג הזה לקריא. הכחול ברקע אינו שטוח: פסים עדינים ושינויים סביב המבנה מונעים ממנו להיות רק שמיים של איור. הלבן המרכזי כולל צללים כחלחלים וורודים, שחותכים אותם סימנים חומים כמעט מרובעים. צבעי הדמויות מרוכזים יותר: אדום, שחור, אוכרה וכחול מבדילים ביניהן אף שהן קטנות. למטה רצועה שחורה וסגלגלה סוגרת את הסצנה, וקו אדום דק עובר לאורך רגלי הסולמות. התמונה מחליפה אפוא בין שדות צבע רחבים לרישומים מהירים: תחושת המונומנטליות נולדת ממרחב הלבן, והפעולה מצפיפות הקווים החוצים אותו.

היבטים ביקורתיים

הכותרת ״Verso il centro״ עשויה לתאר את תנועת האלכסונים, אך אינה קובעת שהציור מייצג מפעל קבוצתי שהתרחש במציאות. הגופים כמו מחפשים קשר עם הצורה הלבנה: אחדים מטפסים, אחרים עוצרים, ויש המקוצרים עד שהם מתערבבים בזקיפי הסולמות. מיקומו השונה של כל אחד, יותר ממחווה סיפורית מדויקת, יוצר את הסצנה. המרכז אינו רק נקודה גאומטרית: זהו משטח בהיר שהסולמות נשענים עליו ושהדמויות מקבלות ביחס אליו קנה מידה. אפשר להבחין במתח בין גישה למרחק בלי להמציא מה יש בתוך המבנה או מדוע מנסים להגיע אליו.

גודלו של הנפח יחסי לגופים ולא למידות האמיתיות של הציור. בסיסו תופס כמעט את כל הרוחב הזמין, וקודקודו מתקרב לשוליים העליונים. הדמויות, אף שהן סכמטיות, מספיקות כדי שייראה מונומנטלי. לשלבים יש תפקיד נוסף: בחזרה על מרווח קטן ומדיד הם הופכים את הבדל קני המידה לרצף שאפשר לעבור בו. לכן הסצנה אינה דוממת כמו אנדרטה מבודדת. כל אלכסון מציע כיוון אפשרי, אך המסלולים אינם חופפים. גם הדמות הכחולה הכהה בחזית כאילו עולה בקצב שונה מזה של הדמויות האדומות בצדדים.

ביצירה Uomo rosso, שגם היא מתוארכת ל־1976, דמות גדולה בחזית מתקיימת לצד גופים קטנים המטפסים על מישור משופע ברקע. הדמיון נוגע לקיומם של קני מידה אנושיים שונים ולתנועה כלפי מעלה, אך ההשפעה משתנה. שם הפנים והגו האדומים נקראים מיד ושולטים בסיפור החזותי. כאן הגיבור הגדול הוא צורה לבנה ללא זהות אנושית, והדמויות פרושות על פני כמה דרכים. ההשוואה מראה שאופו אינו משתמש תמיד בהבדל קנה המידה כדי להדגיש גוף יחיד: הוא עשוי להפקיד אותו בידי מבנה שהקבוצה מתפזרת סביבו.

גם L’uomo e il dispositivo מציע השוואה של יחסי גודל, אף ששנה אינה רשומה בכרטיסו. דמות קטנה ניצבת לצד צורה גאומטרית אדומה גדולה; שדה הצבע הרחב מבליט היטב את הבדל המשקל החזותי. ב־Verso il centro הצורה השלטת בהירה, לא סדירה ונגישה מכמה סולמות, והנוכחויות רבות. שם המתקן נשאר מרוכז ודמות אחת מודדת את גובהו; כאן היחס מפוזר ומקבל קצב מן השלבים. ההשוואה אינה מצביעה על תפקיד זהה לחפצים ואינה מאפשרת לתארך את היצירה שאין לה שנה. היא מראה שני פתרונות צורניים ליחס בין האדם למבנה גדול.

הביוגרפיה של אוגוסטו אופו מספקת הקשר לפעילות בציור ובהוראה, אך אינה מאפשרת לזהות בתמונה אתר בנייה, בניין מסוים או אירוע מקצועי מוגדר. אפשר לקרוא בסולמות עבודה משותפת, אך זהו פירוש לסצנה ולא נושא שהכרטיס מאשר. לעומת זאת החתימה והשנה 1976 הנראות למטה מימין מאשרות נתון מצומצם. גם הטכניקה דורשת זהירות: ברקע נראים מעברי צבע וקווים בצפיפויות שונות, אך הרפרודוקציה אינה מספיקה לזיהוי החומרים והמצע. ערכן של התצפיות הצורניות אינו תלוי בתוספת מידע שהארכיון לא מסר.

פרט מכריע הוא הניגוד בין סדירות הסולמות למתאר הלא סדיר של המרכז. השלבים חוזרים על מרחקים קבועים; הנפח הלבן משנה כיוון, מתנפח, מצטמצם ונושא סימנים כהים שאינם נעשים רשת. הדמויות עוברות בין שתי המערכות האלה. מחוותיהן מהירות וכמעט מקוצרות, ומונעות מן הסצנה להיראות מתוכננת כתרשים. הקומפוזיציה שומרת על איזון קשה: די מבנה כדי להנחות את המבט, ודי אי־ודאות כדי לא לצמצם את הקבוצה להדגמת פרספקטיבה או לאלגוריה שכבר נפתרה.

הערכה

Verso il centro משכנעת ביכולתה להפוך צללית כמעט חידתית למקום של יחסים. הלבן דומיננטי, אבל אינו מוחק את הדמויות: האדום והחום מסמנים את מיקומן, הכחול של הגופים במרכז קושר אותם לרקע, והשחור בבסיס נותן משקל למכלול. הסולמות הם יותר מאביזרי תיאור. הם מוליכים את העין מן הקצה התחתון אל הצדדים ואז מחזירים אותה אל המשטח הקדמי, וקוצבים את משך ההתבוננות. בפורמט מוגבל יחסית מתקבל אפקט של קנה מידה גדול בלי לאבד את ההפתעות הקטנות של הקו והצבע.

יש לשמר את פתיחות הפרשנות. הכותרת הקטלוגית מסייעת לכנות את הכיוון הכללי, אך אינה מוכיחה שהמבנה הוא אנדרטה, מכונה או בניין אמיתי. אי אפשר לזהות את הדמויות כפועלים או כמשתתפים באירוע מסוים. הציור מראה בבירור יחס בין גופים, סולמות והצורה המרכזית; מעבר לכך תפקיד הבנייה נשאר תלוי ועומד. הגבול התיעודי הזה חופף לאיכות התמונה: אפשר לעקוב במדויק אחר המסלול החזותי גם כשהנושא מסרב להגדרה סגורה. המתח בין נגישות למסתורין נתון בארגון הסימנים.

בין היצירות מ־1976 ההשוואה עם Uomo rosso מראה עד כמה משמעות קנה המידה משתנה כשבמרכז אין פנים אלא משטח שמנסים להגיע אליו. ליד הדמות הבודדת שלפני המתקן האדום, הקבוצה ב־Verso il centro הופכת לריבוי מסלולים. אף אחת מן ההקבלות אינה מצדיקה טענה לסדרה היסטורית או למשמעות יחידה. ההישג המיוחד של היצירה הוא שהיא גורמת לחוש את הצורה הגדולה באמצעות ניסיונות ההתקרבות שסביבה. המרכז אינו רק תפוס: המבט מודד אותו, עובר בו ומגדיר אותו שוב ושוב.

הרשומה המלאה