Ceramiche da rivestimento: שבע דמויות ברשת האריחים

קריאה ביקורתית

רשומת Ceramiche da rivestimento מתעדת לוח שהוזמן בשנת 1970 לבית המשותף ברחוב דיאס 5 בססארי, וחתום בידי אוגוסטו סלווטורה אופו ואיטלו מוטרוני. צילום סביבתי מראה אותו בין חיפויי עץ לבין משטחים במרחב המעבר, תנאי חיוני לקריאתו. אין זו בד תלוי על קיר ניטרלי: הדימוי בנוי מ־104 אריחים, שמונה בכל שורה ושלוש עשרה שורות לגובה, ונועד לפגוש אנשים החוצים את החלל. הרקע הלבן והמישקים הסדירים מחזיקים יחד קומפוזיציה המאוכלסת בשבע דמויות דמויות ציפורים. הרשת נשארת גלויה, אך אינה קוטעת את תנועת הצלליות החוצות אותה.

למעלה משמאל גוף ירוק גדול נושא אזור כחול רחב ומעוגל. ראש כהה ומרוכז יותר מבצבץ לכיוון המרכז. מולו נפרשת דמות תכולה בעלת צוואר אנכי, עם עיגולים כהים קטנים סביב החלק העליון וסימנים לבנים על החזה. זנבה נפתח ימינה לצורה גאומטרית כחולה הנקטעת בשלושה רכיבים ירוקים קטנים. שתי הנוכחויות הראשונות אינן ניצבות כסמלים מבודדים: גופן מתפרש על פני אריחים אחדים, הן מתקרבות זו לזו ומותירות ביניהן אזורים לבנים וגוונים של אוכרה. היחס בין קו מתאר רציף למשטח מחולק מגלה מיד את קנה המידה התכנוני של הלוח.

ברצועה האמצעית משתנה טמפרטורת הצבע. צורה צהובה ושחורה מתעקלת שמאלה, ואילו נוכחות דקה יותר, גם היא צהובה, תופסת את המרכז. מימין גוף שחור גדול נחצה בידי אזור צהוב מואר ומסתיים בזנב כמעט מלבני. פרטים אחדים מרמזים לעיניים, מקורים ונוצות; אחרים נשארים סימנים קישוטיים שקשה לשייך לאנטומיה מדויקת. הקומפוזיציה אינה שואפת למיון זואולוגי. היא משתמשת בצורות מזוהות מספיק כדי להזכיר קיווית או תרנגולות קטנות, וחופשיות מספיק כדי להפוך למקצב צבע. הדמויות מתחלפות בגודל, בנטייה ובצפיפות, וכך הרשת אינה נעשית שורה חדגונית של יחידות זהות.

בחלק התחתון שתי נוכחויות בהירות יותר מרפות את הצפיפות של המרכז. משמאל דמות שקו המתאר שלה ירוק ולבן מכופפת צוואר מעל גוף כהה; מימין נותרת צללית חמקמקה יותר, הבנויה מצהובים ואפורים מעומעמים מאוד. הניגוד בין בעל חיים שאפשר לזהות לבין שריד שכמעט מתמוסס משנה את קצב ההתבוננות. מלמעלה למטה עוברת הסצנה מגופים צבועים בבירור לנוכחויות שקופות יותר. אין כאן סיפור עם התחלה וסוף אלא שינוי בעוצמה החזותית. הרצועה הלבנה האחרונה, ובה החתימות והתאריך, מעניקה לקומפוזיציה הפוגה לפני הגבול הפיזי של החיפוי.

המישקים האנכיים והאופקיים חוצים כל דמות בלי להפסיק את קו המתאר הכולל שלה. קשת ירוקה עשויה להתחיל באריח אחד, לשנות את צפיפותה בבא אחריו ולהימשך מעבר לקו כהה. כך הרשת משתתפת בקריאת הדימוי, ואינה רק צורך בנייה. כתמי הצבע המטושטשים אינם ממלאים כל אריח עד קצהו; לעיתים קרובות נשאר לבן סביב הצורות, כך שהמצע ממשיך לנשום. בצילומים מקרוב ניכרים הבדלי שקיפות ומרקמים פנימיים קטנים. אלה אינם עיטורים שנוספו לציור גמור: הם מסייעים להעביר את הדימוי מקנה המידה של יחידה אחת אל זה של הקיר כולו.

ברשומה נמסר שכל אריח הוא בגודל 19 × 19 ס״מ, ושההיקף המחושב של הלוח הוא 152 × 247 ס״מ, ללא המישקים. החומר מצוין כזכוכית או קרמיקה, בעוד התיאור מדבר על זכוכית־קרמית; נוסח הקטלוג שומר אפוא על זהירות בסיווג הטכני. החתימה המצולמת נושאת את שני השמות, A. Oppo ו־I. Motroni, ואחריהם 1970. Ceramiche da rivestimento הוא שם שנתן הארכיון, לא כותרת מתועדת שניתנה בידי היוצרים. הנתונים הללו מונעים שני פישוטים: לייחס את העבודה לאופו לבדו ולהתייחס ללוח כתמונת כן. זהותו נוצרת משיתוף הפעולה, היחידה החוזרת ומיקומו האדריכלי.

היבטים ביקורתיים

השוואה בנושא החיה עם Pesce volante מבליטה שתי דרכים שונות לטפל בדמות בעל חיים במכלול העבודות. הדג, שתאריך עשייתו אינו מתועד, מרכז כחול, שחור והחזרים חמימים במסה אחת מול רקע תכול; לוח רחוב דיאס מפזר לעומתו דמויות דמויות ציפורים על רשת לבנה ומשנה צבע מרצועה לרצועה. הדמיון אינו נוגע למין אחד או לטכניקה זהה. הוא נוגע לחופש שבו צורה חיה נעשית הזדמנות לארגן משטחי צבע, קווי מתאר ותנועה. במקום שבו Pesce volante דוחס אנרגיה לגוף אחד, אופו ומוטרוני בונים מקצב קבוצתי שנועד לפעול גם ממרחקו של העובר במקום.

Mosaico di luce, המתוארך ל־1984, מזמן השוואה בין יחידה לדימוי. השדה הפנימי שלו מחולק למשולשים ולמרובעים בתוך מסגרת מצוירת; ב־Ceramiche da rivestimento הרשת אינה רק מיוצגת, שכן היא חופפת את החלוקות הפיזיות בין האריחים. נוסף על כך לוח 1970 מאפשר לקווי המתאר של החיות לחצות יחידות אחדות, בעוד הקומפוזיציה מ־1984 מפקידה חלק גדול ממקצבה בידי חזרה גאומטרית. אין אלו שני שלבים של אותו פרויקט. ההצבה זה לצד זה מבהירה שאלה חוזרת בעבודתו של אופו: כיצד לתת סדר למשטח מחולק בלי לאבד את החיות של הבדלי הצבע שבתוכו.

הביוגרפיה המורחבת מתעדת את הקשר של אופו לאמנויות שימושיות, לגרפיקה ולעיצוב בשנות השישים והשבעים. הלוח מ־1970 מעניק לפתיחות הזאת ביטוי מוחשי במקום מיושב, עם הזמנה מזוהה וחתימה משותפת. התיעוד הקיים אינו מאפשר להפריד את תרומתו הביצועית של אופו מזו של מוטרוני או לשחזר את תהליך הייצור כולו. נכון יותר לנתח את התוצאה המשותפת ואת נוכחותה בחלל. הצילום הסביבתי מראה כיצד המשטח הצבעוני משוחח עם מסגרת העץ ועם אולם הכניסה; אך אינו מוכיח כיצד נראה הלוח באור בעת התקנתו או בתנאי תאורה אחרים.

האזכור של קיוויות ותרנגולות קטנות וצבעוניות מקרב את הדימוי לאוצר מילים דקורטיבי סרדיני, אך הדמויות אינן מצטמצמות לציטוט של דגם קבוע. בכל גוף משתנים קנה המידה, הצבע ומידת היכולת לזהותו. כך הלוח נמנע מרושם של תבנית שהועתקה מכנית על פני 104 אריחים. אפילו המילה ״קרמיקה״ בשם הארכיוני צריכה להיקרא לצד זהירות הרשומה ביחס לחומר. הצילום מאפשר לראות משטח מודולרי מבריק בעל מעברי גוון רכים, אך אינו מספיק כדי לקבוע במדויק את הרכבו ואת אופן שריפתו של כל אריח. מבחינה ביקורתית חשוב היחס בין חיות שניתן לזהותן לסימנים עצמאיים, ובין שימוש אדריכלי לחיפוש צורני.

הערכה

איכותו העיקרית של הלוח היא היכולת להשתמש ברשת קפדנית בלי להכפיף את הדמויות לחזרה. מרחוק מבחינים בשבע נוכחויות הפרושות בשלוש רצועות, עם כחול וירוק למעלה, צהוב ושחור במרכז וגוונים קלים יותר למטה. בהתקרבות נעשים המישקים קריאים ומראים כיצד זנב או צוואר חוצים כמה יחידות. לכן יש לעבודה שני קני מידה חזותיים משלימים: הדימוי המקבל את פני הנכנס והמבנה הנגלה למי שעוצר. הרובד הכפול הזה מתאים במיוחד לחיפוי שפוגשים שוב ושוב בחיי היומיום של הבניין.

גם ההבדלים בין הלבנים מוצלחים. אריחים אחדים נותרים כמעט ריקים, אחרים מכוסים מעט באפור, בצהוב או בירוק; לכן הרקע אינו נראה כמשטח מת מאחורי החיות. מעברי הגוון יוצרים גשרים בין צורות כהות לשוליים בהירים, ואילו הסימנים הקטנים שבפנים מחזיקים את תשומת הלב במקומות הצפופים. הדמות התכולה העליונה והדמות השחורה המרכזית חזקות בגודלן ובצבען, אך אינן מוחצות את הנוכחויות הקלות יותר. הלוח מוצא איזון בין סמל לשינוי. שום צללית יחידה אינה צריכה לשאת את הדימוי כולו: התנועה נולדת מן הרצף שלהן ומן העוצמה השונה שבה הן מופיעות על הרשת.

Pesce volante מראה כיצד דמות חיה יכולה להפוך לגרעין דחוס של צבע; Mosaico di luce מציג פתרון אחר לסידור משטח מחולק. בלוח שברחוב דיאס האפשרויות האלה נפגשות בתנאים אדריכליים מסוימים. הצורות רחבות דיין כדי לחצות את גבולות האריחים, אך מיקומן אינו מסתיר לעולם את המבנה הנושא. החתימה המשותפת עם מוטרוני מוסיפה נתון חיוני להערכה: ההצלחה שייכת ליצירה המשותפת, ולא לחלק משוער שאפשר להפריד ולייחס לאחד מהם. האפקט הכולל קישוטי ותכנוני גם יחד, והוא נשאר קריא אפילו בצילום הסביבתי.

בתוך מכלול יצירתו של אוגוסטו אופו, Ceramiche da rivestimento היא עדות מוחשית במיוחד להתפשטות האמנות אל המרחב המשותף. ההזמנה, המקום, התאריך, מספר היחידות ושתי החתימות רשומים; הניסוח על החומר משמר זהירות טכנית. הצילומים מאפשרים לשפוט את היחס בין הרשת לשבע הדמויות, את המעבר מן הכחול והירוק בראש אל הצהוב במרכז ואת הירידה בעוצמה ברצועה התחתונה. הלוח משכנע משום שהאילוץ המודולרי נעשה משאב קומפוזיציוני. הדימוי אינו מוחק את האדריכלות הנושאת אותו ואינו מצטמצם לגימור קיר בלבד: הוא מציע מפגש חוזר בין צבע, צורה ודרך יומיומית.