דון קיחוטה וטחנת הרוח: התנגשות בין תנופה לחומר

קריאה ביקורתית

הרשומה של Don Chisciotte e il mulino קושרת את היצירה לסדרה שהקדיש אוגוסטו אופו לרומן של סרוונטס. הכותרת היא שם קטלוגי של הארכיון; השנה, הטכניקה והמידות אינן מתועדות ברשומה הציבורית. בתצלום נראית סצנה אנכית הנשלטת בידי שלוש נוכחויות: משמאל המבנה הגדול של טחנת הרוח, מימין דון קיחוטה על סוס בהיר, ולמטה משמאל דמות קטנה יותר על בהמה כהה. הרומח חוצה את המחצית העליונה לעבר כנפי הטחנה. הנושא מזכיר את המפגש המפורסם של האביר עם טחנות הרוח, אך אופו אינו יוצר איור מפורט. הוא מצמצם את הפרשה להתנגשות של כיוונים, קני מידה ומשקלים, המובנת עוד לפני שמבחינים בכל פרט.

הטחנה תופסת את השוליים השמאליים בגוף חום וגבוה ובכנפיים החותכות את השמים. כנף אחת יורדת באלכסון אל המרכז ומציגה סבכה של מוטות כהים; האחרות יוצאות בחלקן מגבולות התמונה או נותרות מוגדרות פחות. המבנה אינו עצם רחוק וציורי. הוא קרוב, כמעט גדול מדי לשטח הציור, וקוטע את המרחב הפנוי. כובדו האנכי ניצב מול הרומח הדק המתוח מימין. בין שני היסודות נוצר מוקד הלחץ החזק ביותר בסצנה. העין נעה לאורך מוטו של האביר ופוגשת בסבכת הטחנה: קו מכוון מול מבנה מפרקי, קשה יותר ופחות ניתן לשליטה.

דון קיחוטה ניצב במחצית הימנית העליונה. כובעו הרחב בולט על הרקע הבהיר, גופו הכהה נוטה שמאלה וזרוע אחת מכוונת את הרומח. צורה עגולה ליד הכתף והמותן מרמזת על ציודו של האביר בלי לחייב תיאור מלא של השריון. גופו אינו נותר זקוף כבדיוקן רכיבה מבוים; הוא משתתף באלכסון הפעולה. הראש פונה לטחנה, פלג הגוף נראה כעוקב אחר המוט והרגליים נצמדות לסוס. הנחישות ניכרת בתנוחה, ולא בהבעת פנים שבתצלום מופיעה רק בקווים כלליים. הפעולה רשומה בגאומטריה של הגופים.

הסוס הבהיר תופס את המרכז, ראשו מופנה אל הטחנה ורגליו הקדמיות מורמות או כפופות בתנועה. קווי המתאר נקטעים במשיכות אפורות, שחורות ולבנות המאפשרות לרקע לחדור דרך חלקים מגופו. המסה שלו קוטעת את רצף האדמה החומה ונושאת את האביר בלי להפוך לגוף קפוא. האור על גבו וצווארו מושך את העין בדיוק אל המקום שבו קווי הרומח והכנפיים מתקרבים זה לזה. המראה אינו מאפשר לקבוע רגע מדויק של המחווה, אבל הכיוון ברור: האביר והסוס מתקדמים אל המבנה שמשמאל. תנועתם נקראת כנגד הטחנה הנטועה בקרקע.

למטה משמאל, הדמות הקטנה יותר, שאפשר לקרוא אותה כסנצ׳ו בהקשר הסדרה, מרימה זרוע ונמצאת במישור נפרד מזה של האביר. הבהמה הכהה שלה עשויה מקימורים ומשיכות מהירות; גופה מתמזג בחלקו עם האדמה החומה. הקבוצה הזאת אינה תוספת קישוטית. היא מרחיבה את הסצנה אל החזית ונותנת קנה מידה אנושי למכונת הטחנה הגדולה ולסוס הבהיר. המחווה המורמת כמו מגיבה לכיוון הרומח, אך אין צורך לקבע את משמעותה במשפט או ברגע מדויק מן הטקסט. הציור מציג מתח בין שתי הדמויות: האחת מסתערת לעבר העצם, והאחרת נותרת נמוכה יותר ונפרדת.

ברקע מתחלפים לבן עכור, אפור כחלחל וחום. אין נוף נרחב: כמה קווים אופקיים וקרקע משופעת מספיקים כדי למקם את הטחנה ואת שני הנוסעים. חתימה נראית למטה מימין, אך הרשומה אינה מציינת תאריך. הסימנים על פני השטח נעים בין קווים דקים לשטחים רחבים יותר; בלי תיעוד אין להסיק מהם טכניקה מסוימת. הפורמט האנכי מדגיש את חוסר היחס בין הכנף, האביר והקבוצה התחתונה. הכול נאסף במרחב קצר ומתוח. היצירה אינה מספרת את כל העלילה, אלא מבודדת את ההתנגשות החזותית בין תנופת הרומח לנוכחותה הכבדה של הטחנה.

היבטים ביקורתיים

ההשוואה עם דון קיחוטה ישירה, מפני שגם ביצירה ההיא מופיעות טחנות רוח. שם הכנפיים נראות ברקע, מאחורי דמות רכובה קרובה וחזיתית יותר; שריונו של הגיבור שולט, ויסודות הנוף מסייעים בעיקר בזיהוי הסיפור. ב־Don Chisciotte e il mulino המכונה מתקדמת עד לקצה השמאלי והופכת לבת־זוג פיזית לרומח. היחס מתהפך: לא האביר לבדו ממלא כמעט את כל התמונה, אלא הפעולה בינו לבין המבנה היא שמכוונת את הקריאה בה. הרשומות אינן מספקות תאריכים ודאיים שיאפשרו לסדר את שני הציורים ברצף; ההשוואה נוגעת למשקל השונה הניתן לאותו מוטיב.

בדון קיחוטה על סוס הגיבור והחיה נמצאים לבדם בשדה בהיר מאוד. הרומח מאריך את הדמות, אך אינו פוגש עצם נראה לעין; כמה צללים מגדירים את הקרקע. כאן הטחנה מעניקה לאותו קו יעד מוחשי, ונראה שהסוס מגיב בתנועה חדה יותר. גם תפקיד הרקע הבהיר משתנה. בסצנה הבודדת הוא משאיר מרחב סביב הדמות; בסצנת הטחנה חוצים אותו כנפיים, מוט, רגליים וקווי מתח. ההבדל מבהיר עד כמה הפעולה יכולה לשנות מאפיין איקונוגרפי: הרומח אינו רק סימן הזיהוי של האביר, אלא כיוון המחבר בין שני חלקי הציור.

דון קיחוטה וסנצ׳ו פנסה על סוסים, לעומת זאת, מקרב את שני הנוסעים זה לזה בלי להפוך את הנוף ליריב חזותי. הבהמות והגופים חופפים, והמתח נולד מן הדיאלוג ביניהם. בציור הטחנה סנצ׳ו נותר קטן ונמוך יותר, בעוד האביר מתרכז במבנה שמשמאל. הפעולה והמרחק מתווכים את היחס ביניהם. אין בכך לומר שאחת היצירות סיפורית יותר מן האחרת באופן מוחלט. הן מספרות בדרכים שונות: האחת באמצעות הקרבה בין הדמויות, והאחרת באמצעות ההפרדה ויעד משותף. ניגוד קני המידה מסייע להבחין בתפקידן בקומפוזיציה.

הסדרה של אופו משנה אפוא את מידת הנוכחות של עולמו של סרוונטס. לעתים די בגיבור לבדו כדי לעורר את רעיון המסע, לעתים בן לוויה משנה את תנוחתו, וכאן עצם ענקי תופס את המרחב ומאלץ את מחוות האביר להתמודד עם התנגדות נראית לעין. הטחנה מזוהה, אך אינה מתוארת בפרטים מכניים; סנצ׳ו נוכח, אך אינו תופס את המרכז; הסוס הבהיר דינמי, אך אינו מבטל את בהירות המכלול. הסצנה פועלת משום שכל חלקיה מתכנסים אל המקום שבו הרומח והכנף מתקרבים. ההפניה הספרותית מנחה את הזיהוי, ואילו הציור מארגן את אנרגיית המפגש.

הערכה

Don Chisciotte e il mulino משכנע ביכולתו לדחוס פרשה מוכרת למבנה קריא ומתוח. הכנף הגדולה באלכסון, המוט הדק והסוס הבהיר יוצרים שלושה כיוונים הנפגשים בלי להתמזג. האביר תופס את המרכז העליון, סנצ׳ו מאזן את הפינה השמאלית התחתונה והטחנה מעגנת את הקצה האחר. למרות הצורות המהירות והלא גמורות, הציור שומר על היררכיה חזותית ברורה. הצופה מבין היכן מתרחשת הפעולה, ואז יכול לשוב אל הפרטים: סבכת הכנפיים, תנוחת האביר, רגלי הסוס, זרועו המורמת של בן הלוויה. האפשרות לקריאה עוקבת מעניקה לסצנה משך.

טווח הלבנים, האפורים והחומים מחזק את תחושת החיכוך. הטחנה חמה וכבדה, הסוס מואר יותר, והאביר מסומן במשיכות כהות המגדירות את שריונו ואת כובעו. הרקע הבהיר מפריד בין היסודות בלי לפתוח מרחק פנורמי. במחצית התחתונה האדמה החומה בולעת חלק מן הבהמה של סנצ׳ו ומגבירה את הניגוד עם החיה הבהירה שבמרכז. אין צורך בצבעים זוהרים כדי ליצור תנועה. משקל הצורות והנטייה שלהן הם היוצרים את האנרגיה. הציור המקוצר מותיר גלוי גם את מעשה הבנייה של הדימוי, תכונה התואמת את מהירות האירוע המתואר.

בקבוצת יצירותיו של אופו על סרוונטס יש לציור הזה מקום מיוחד, מפני שגם העצם שבו נתקל האביר נעשה לגיבור. בגרסת הרכיבה הבודדת שולט החלל הריק; בסצנה עם סנצ׳ו גובר היחס האנושי; בגרסה שבה הטחנות ברקע, ההפניה הספרותית תומכת בדיוקן הגיבור. כאן הטחנה אינה רקע. היא מבנה הנכנס לשדה המחווה ומבליט את חוסר היחס בממדיה. הציור מובן גם למי שמכיר רק את המוטיב המפורסם של הרומן: הדימוי מדבר דרך התנגשות בין רומח דק למכונה גדולה ויציבה העשויה מוטות וקורות.

הרשומה קושרת את היצירה לסדרה ומציינת את שמה הקטלוגי, אך אינה מתעדת שנה, טכניקה או מידות. משגבולות אלה נאמרים במפורש, אפשר לבסס את ההערכה על התצלום: טחנה משמאל, אביר וסוס בהיר מימין, סנצ׳ו נמוך יותר, רומח החוצה את המרכז ורקע אפור־חום. אופו אינו מסתפק באיור מוטיב הטחנות; הוא מתרגם אותו לעימות בין קווים למאסות. הצלחתו מצויה באיזון בין זיהוי מיידי לחירות משיכת המכחול. הסצנה שומרת על תנופת הסיפור, אך הופכת אותה למוחשית בעיקר במרחב הציורי, במקום שבו תנועת האביר פוגשת את התנגדות המבנה.