Bassorilievo: מישורים לילכיים וארבע הדגשות אדומות

קריאה ביקורתית

רשומת Bassorilievo מציינת את שנת 1965 ואת המידות 36 × 50 סנטימטרים. הכותרת נראית בתצלום ככתובת בכתב ידו של האמן ליד החתימה והתאריך, בפינה הימנית התחתונה. לעומת זאת, חומר היצירה אינו מצוין: המילה ״bassorilievo״ אינה מספיקה לבדה כדי להגדיר טכניקה. הקומפוזיציה מתפתחת לאורך על רקע בהיר. שתי צורות שחורות דמויות להבים עולות בחלק העליון; שדות לילכיים תופסים את הצדדים; מסה כהה ומעוקלת מתרחבת למטה ובתוכה ארבעה מלבנים אדומים קטנים. היחס בין קצוות מחודדים, מישורים רחבים והדגשות זעירות נושא את הדימוי יותר מכל אזכור של חפץ מזוהה. תחושת עומק עולה מחפיפות חזותיות, ואינה מתועדת כעובי ממשי.

שני הלהבים השחורים למעלה הם מוקד מרוכז במיוחד. הם דקים בקצותיהם ומתרחבים כלפי מטה, וקוטעים את הלבן בכיוון אנכי חד מאוד. סביבם השדות הלילכיים פרושים ורופפים יותר. הבדל קנה המידה יוצר מתח: הסימן השחור נדמה כחורץ את החלל, ואילו הלילך ממלא אותו כמישור הנסוג ושב קדימה. אף אחת משתי המערכות אינה שולטת לחלוטין. שולי השדות הצבעוניים נותרים משוננים וחושפים עקבות אפורים, בעיקר משמאל. החלק העליון אינו אפוא חלל ריק מעל המסה התחתונה, אלא מערכת כיוונים המכינה את קריאת המכלול.

במרכז נראה שאזור אפור ושחור אוסף רסיסים ועקבות בעוצמות שונות. מתאר בהיר החוצה אותו מפריד בין חלק גרגרי יותר לבין שטח לבן פתוח. המעבר אינו יוצר חלוקה סימטרית: המסה הכהה יורדת באלכסון ומתעבה במחצית התחתונה. העין עוקבת אחר מסלול העולה מן הלהבים ואז צונח אל הקשת השחורה. לאורך הירידה הזאת הלילך הצדדי אינו רק רקע; הוא שב וממסגר את האפורים ומנסח את המרחק בין המישורים. הקומפוזיציה נראית בנויה מחפיפות, אך שומרת על אזורי נשימה המונעים תחושת הצפה.

ארבעת המלבנים האדומים קטנים, אך מכריעים. כשהם מסודרים לאורך רצועה כהה בתחתית, הם מכניסים קצב שכמעט אפשר לספור אותו בין צורות נזילות יותר. הם אינם זהים: רוחבם, עוצמתם וקווי המתאר שלהם משתנים מעט. החזרה עליהם מפנה תשומת לב לאזור שהיה נשלט אחרת בידי השחור; האדום מאפשר לאמוד את הקשת שעליה הוא מופיע. מתחתם מישור לילכי רחב יותר פותח שוב את המשטח ומנוגד לריכוז ארבעת הכתמים. הדימוי אינו הופך את הסדרה האדומה לכתב או לחפץ: הוא משתמש בה כחלוקה חזותית, הדגשה סדירה בתוך מבנה לא אחיד במכוון.

התצלום מראה גרעיניות, שכבות צבע שקופות למחצה ושוליים שחוקים למראה, אך אינו מאפשר לזהות בוודאות חומרים או דרכי עבודה. חלקים מסוימים נראים כמוטבעים מעל אחרים, והכותרת בכתב יד עשויה לכוון למחשבה על עומק; ובכל זאת יש להבחין בין האפקט החזותי לבין הנתון הטכני. מה שאפשר לראות בביטחון הוא המעבר בין משטחים בהירים לכהים ובין עקבות מפוזרים לשדות צבע צפופים יותר. השוליים הלבנים הרחבים סביב הדימוי מדגישים את החילוף הזה. מרחוק בולטים שני הלהבים, הקשת התחתונה והאדומים; מקרוב ניכרים כתמים אפורים, שוליים משתנים והבדלי צפיפות המחיים את המשטח.

היבטים ביקורתיים

מעמדה של הכותרת Bassorilievo שונה מזה של שמות רבים בארכיון: היא כתובה על היצירה ומיוחסת לאמן. דווקא משום כך היא ראויה לקריאה זהירה. היא יכולה לציין את האופן שבו מישורים וסימנים נדמים כמתקדמים או נסוגים על פני המשטח, אך אינה מאשרת כשלעצמה חומר מסוים. הרשומה משאירה פרט זה ללא ציון. לכן אפשר לדבר על אפקט של תבליט בלי לתאר עובי מדוד או חיבור של חלקים שלא תועד. הכותרת פותחת שאלה צורנית: כיצד קומפוזיציה של כתמי צבע יכולה לעורר תחושת עומק? התשובה טמונה בהבדלים בין לילך, לבן, שחור ואדום ובמשקל החזותי השונה שלהם.

ההשוואה עם Temperatura del conflitto, אף היא מ־1965, נוגעת לשימוש בשחור, לבן ואדום בתוך צורות מופשטות. שם רצועה שחורה גדולה מצטלבת עם צורה אדומה אנכית ודוחסת את הפתחים הלבנים לחלל קטן יותר. כאן השחור נחלק בין להבים דקים למסה התחתונה, ואילו האדום מרוכז בארבע יחידות נפרדות. ההבדל בפורמט חשוב: לרשות Bassorilievo עומד שדה אנכי רחב יותר, שבו האזורים המלאים יכולים להתרחק זה מזה. הקרבה הצבעונית אינה מספיקה כדי להגדיר את העבודות כדיפטיכון; היא מראה שני אופנים לחלוקת המתח בין כיוון למרווח.

Interno con figura, גם היא מתוארכת ל־1965, מציעה השוואה באשר לקצב ההדגשות האדומות. ב־Interno ארבעה מלבנים אדומים מסמנים את השוליים השמאליים, בעוד מישורים גדולים של אפור ושחור וטבעות במרכז מארגנים שדה אדריכלי יותר. ב־Bassorilievo ארבעת האדומים נמצאים למטה, בתוך קשת כהה, והגיאומטריה מתרככת שוב ושוב באמצעות אזורים לילכיים ועקבות אפורים. בשני הדימויים יש חזרה נראית לעין, אך היא ממוקמת במערכות קומפוזיציה שונות. גם שתי הכותרות כתובות בכתב ידו של האמן; הנתון התיעודי הזה מרשה להשתמש במילותיו כבחירתו, אך לא להסיק מהן תכנית סדרתית שלא הוכחה.

המידות האנכיות, 36 × 50 סנטימטרים, מאפשרות לקומפוזיציה להחליף בין אזורים. למעלה פתוח יותר והקצוות המחודדים שולטים; המרכז אוסף אפורים ורסיסים; למטה מתרכזים הקשת השחורה, ארבעת האדומים והמישור הלילכי. אפשר לעבור ביצירה מלמעלה למטה, אך גם לעלות מן האדומים אל הלהבים: שני המסלולים משנים את תפיסת המשקלים. הלבן שבין האזורים מונע מן הדימוי להפוך לעמודה צפופה. ניהול המרווחים הזה הוא לב כוחו. העבודה יוצרת עומק בעיקר בכך שהיא מותירה אוויר סביב משטחים הנראים כחופפים.

הביוגרפיה של אוגוסטו אופו ממקמת את 1965 במהלך יצירתו, אך אינה מתעדת לעבודה הזאת תפקיד פיסולי או תערוכה מסוימת. החתימה, התאריך והכותרת הנראים מאפשרים לזהות את רצונו לקרוא לה Bassorilievo; המדיום נשאר פתוח ברשומה. קריאה ביקורתית צריכה לשמור על ההבחנה. אין להפוך גם את ארבע הצורות האדומות לסמלים מספריים או לאותיות: הן אלמנטים המעניקים קצב למשטח. הכותרת מסייעת להתבונן במישורים, בצללים ובהבדלי צפיפות; היא אינה מחליפה את תיאור מה שהתצלום מראה. זוהי מילה של האמן המזמינה לאמוד את האפקט המרחבי של הדימוי.

הסיכון הצורני הוא התפזרות: שני קצוות מבודדים, שדות לילכיים בצדדים, עקבות אפורים וסדרה אדומה עלולים להיראות כאירועים נפרדים. הקשת השחורה התחתונה קושרת ביניהם ואוספת את התנועה היורדת מן המרכז; המישורים הלילכיים חוזרים בגבהים שונים ויוצרים רציפות צבעונית. הלבן מפריד בין החלקים בלי לנתק את היחסים ביניהם. לבסוף הסדרה האדומה מספקת אמת מידה קצבית מדויקת מול השוליים הלא סדירים. היצירה אינה מבקשת אחדות באמצעות אחידות, אלא באמצעות איזון בין כוחות שונים. כך היא שומרת את הרסיסים קריאים ובה בעת מציגה אותם כמכלול.

הערכה

Bassorilievo משכנעת בדיוק שבו היא גורמת לנו לחוש מישורים שונים בלי לוותר על קלילות הרקע. הלהבים השחורים כופים כיוון, הקשת התחתונה מעניקה משקל, הלילך מפזר משטחי ביניים וארבעת האדומים קובעים קצב. שום מרכיב אינו ממצה את הקומפוזיציה. הכותרת בכתב יד מתאימה כהזמנה להתבונן באפקט מרחבי, אך הישגה של היצירה נשאר חזותי: העומק נוצר ממרחקים, מחפיפות ומהפסקות שהתצלום מאפשר לקרוא. העדר טכניקה רשומה מחייב זהירות טכנית ואינו מחליש את השיפוט על המבנה.

עוצמתה העיקרית טמונה בניגוד בין שתי דרכים למדוד את החלל. למעלה הקצוות השחורים חורצים אותו בכמה סימנים ארוכים; למטה האדומים מחלקים אותו באמצעות ארבע הדגשות קצרות. בין הקצוות האלה האפורים והלילכיים מלווים מעבר פחות סדיר. העין יכולה לשוב לדימוי פעמים רבות ולמצוא בכל פעם יחס אחר בין אנך, קשת ומישור. הסיכון להתפזרות נשלט באמצעות חזרת הצבעים ותפקידה של המסה השחורה המרכזית. היצירה מרובת חלקים בלי להיות צפופה, והאנרגיה שלה אינה תלויה בזיהוי חפץ נסתר.

בתוך מכלול העבודות מ־1965, ההשוואה לדחיסות של Temperatura del conflitto ולסדר המישורי של Interno con figura מבהירה את ייחודה של Bassorilievo: איזון אוורירי יותר, שבו האדום מועט אך נחקק בזיכרון. הסדרה בת ארבע היחידות אינה סוגרת את המשמעות; היא ממחישה את קנה המידה של המסות סביבה. היצירה מצליחה לשלב סימנים מחודדים, משטחים רכים וחזרה גיאומטרית. המילה שכתב האמן למטה נשארת הצעה לקריאה, בעוד הדימוי מוכיח את תקפותה באמצעות יחסיו הפנימיים. בתיאום הזה בין הכותרת לארגון החזותי מצוי ערכה היציב ביותר.