מהדמות לסינתזה

1. גוף עבודות המשנה את הקריאה של האמן

כאשר אמן מוכר דרך מספר מצומצם של יצירות, קל לבנות את ההיסטוריה שלו סביב דוגמאות מבודדות. קטלוג של מאות רשומות מאפשר, לעומת זאת, להתבונן בהתמדויות, בחזרות, בסטייה ובסתירות.

במקרה של Augusto Oppo, התוצאה הראשונה משמעותית במיוחד. גוף העבודות אינו תומך ברצף מסודר: פיגורציה ← פישוט ← גיאומטריה ← הפשטה. הוא מציג, במקום זאת, שפות מרובות שחיות זו לצד זו וחוזרות ומופיעות ברגעים שונים.

היצירה Ritratto di Maria Luisa Demarchi משנת 1958 מתעדת עניין מוקדם בדמות האנושית. (Augusto Oppo)

רק ארבע שנים מאוחר יותר, היצירה ASO-0044 משנת 1962 כבר בנויה באמצעות חומר נחושת, חריטות, חמצון ושינויים במשטח, עם דרגת אוטונומיה ביחס לייצוג שמונעת את האפשרות לדמיין שלב התחלתי פיגורטיבי בלבד. (ASO-0044)

ב-1972, ASO-0043 מארגן סימנים, שדות אפורים, שקיפויות, קווים אנכיים ושברים במבנה ניסיוני מוצהר. ב-1973, ASO-0011 בונה עומק ותנועה באמצעות פסי צבע מודולריים בלבד. (ASO-0043)

ובכל זאת, הדמות אינה נעלמת. ב-1985, ASO-0036 מציג פנים מבודדות; ב-1989 מקום ממשי הופך לנושא של Welcome in S. Teodoro; ב-1993 היצירה L’artiste dans son atelier מחזירה בגלוי את הדמות ואפילו ממד נרטיבי; באותן שנים הקטלוג כולל נופים, דמויות, בעלי חיים, נושאים דתיים, סצנות חברתיות, ייצוגים עצמיים וחפצים. (ASO-0036)

המסקנה הראשונה שגוף העבודות מאפשר להסיק היא אפוא שלילית אך מהותית: Augusto Oppo אינו נוטש את הפיגורציה כדי להפוך למופשט. ההיסטוריה שלו מורכבת יותר.

2. נקודת המוצא: הדמות

היצירה Ritratto di Maria Luisa Demarchi, המתוארכת ל-1958, מביאה את המחקר אל ההתחלה המתועדת של המסלול. Augusto Oppo בן תשע-עשרה. הנושא מזוהה, אישי, קשור לביוגרפיה. עם זאת, הרשומה מתעדת כבר דימוי שאינו מתעקש על אפיון אנליטי של הפנים, אלא מאפשר לנוכחות לעלות דרך בנייה פחות תיאורית. (Augusto Oppo)

אלמנט זה חשוב מכיוון שהוא מונע את הניגוד הנוקשה מדי בין "Augusto Oppo פיגורטיבי ראשון" לבין "Augusto Oppo סינתטי שני". נראה כי הסינתזה נוכחת, לפחות בכוח, כבר מהעניין הראשוני בדמות.

לפיכך, אין להבין את הפיגורציה של Augusto Oppo רק כיכולת לשחזר את מה שהוא רואה. בגוף העבודות, הדמות תהפוך בהדרגה לאלמנט שניתן למניפולציה: היא יכולה להצטמצם, להיות מבודדת, מוכפלת, מעוותת, חצויה על ידי צבע או כמעט נבלעת במרחב הסובב. אפשרות זו נותרת פעילה במשך עשורים.

3. שנות השישים: החומר מקדים את ההפשטה

ASO-0044, יצירה משנת 1962 המאופיינת בתבליט נחושת על רקע כהה, מהווה מעבר חשוב במיוחד מכיוון שהיא מוכיחה עד כמה מוקדם Augusto Oppo מתנסה מחוץ לייצוג המסורתי.

משטח הנחושת חרוט, מובלט ומחומצן. הרקע הכהה אינו משמש למיקום נושא: הוא משמש להבלטת שינויים בחומר ובאור. (Augusto Oppo)

רק ארבע שנים לאחר הדיוקן משנת 1958, הבעיה של היצירה כבר השתנתה. היא אינה בהכרח עוד: מה לייצג? היא יכולה להפוך ל: כיצד לארגן משטח?

שאלה זו תלווה חלק ניכר מהיצירה המאוחרת. חומר, קו, תבליט, הבדלי אור ומבנה רוכשים יכולת הבעה עצמאית. התמונה יכולה להתקיים מבלי להישען על סצנה מזוהה.

אין זה אומר ש-Augusto Oppo "בחר בהפשטה" בנקודת זמן זו. המשמעות מעניינת יותר: הוא גילה מוקדם מאוד שתמונה יכולה לעמוד בזכות עצמה באמצעות היחסים הפנימיים שלה.

4. שנות השבעים: קצב, סדרתיות, מבנה

התיעוד של שנות השבעים הופך אוטונומיה זו לברורה עוד יותר.

ב-ASO-0043, המתוארכת ל-1972, השדה משורטט על ידי סימנים, שקיפויות, רצפים אנכיים ושברים. ההתייחסות החיצונית מאבדת ממרכזיותה לטובת לוגיקה פנימית המבוססת על קצב. (ASO-0043)

שנה לאחר מכן, ASO-0011 מעבירה מחקר זה אל הצבע. רצועות בגווני כחול ותכלת מתעקלות, משתלבות ויוצרות עומק באמצעות התנועה שלהן עצמן. אין צורך באובייקט מיוצג: התנועה נובעת מהיחסים בין הצורות. (ASO-0011)

עבודות אלו מתעדות לפחות שלושה אלמנטים שנועדו להפוך לחוזרים ונשנים: קצב, מודולריות וצבע מבני. הצבע אינו משמש עוד רק כדי לאפיין דבר מה — הכחול של הים, הירוק של הצמחייה, צבעו של בגד — אלא יכול לארגן את המרחב באופן ישיר.

זוהי טרנספורמציה מכרעת. ובכל זאת, היא אינה מייצרת הפרדה סופית מהעולם הנראה. בדיוק זהו אחד התוצרים הברורים ביותר העולים מהתבוננות במכלול היצירה.

5. מחקר המתקדם באמצעות נוכחויות משותפות

הקטלוג של השנים הבאות מונע למעשה את הדיבור על המרה להפשטה. המחקר המופשט נמשך, אך לצדו נותרות יצירות הקשורות לנושאים מזוהים.

הקורפוס כולל נופים, דמויות, בעלי חיים, סצנות, חפצים, כותרות נרטיביות והתייחסויות מפורשות לחיים החברתיים או הפרטיים. בין הכותרות המתועדות מופיעים Cala Gonone, Bimbo albanese, Mussulmani in preghiera, Lo spettatore, Adamo ed Eva, Alghero, L’artiste naturaliste, Le printemps, La guerra si riprende il mondo, Lotta contro il tempo ו-Sogno d’artista, una favola d’artista; ASO-0023 מראה בנוסף כיצד גם שני כלי עבודה יומיומיים יכולים להפוך לנושא. (Augusto Oppo)

כמות הנוכחויות הללו משמעותית כשלעצמה. נראה ש-Augusto Oppo אינו מעוניין להגן על טוהר השפה. הוא יכול להשתמש בדמות כשהוא זקוק לה. הוא יכול להסיר אותה כשאינו זקוק לה.

הוא יכול להתחיל מנוף ולצמצם אותו למספר יחסים כרומטיים; או להשתמש בצורה מופשטת ולהטעין אותה בכותרת פואטית, מוזיקלית או מושגית.

השאלה המרכזית הופכת אפוא לפחות סיווגית. לא: פיגורטיבי או מופשט? אלא: כמה מהנושא נחוץ כדי שהתמונה תתפקד?

6. שנות השמונים: המציאות חוזרת כשהיא משתנה

בקורפוס של שנות השמונים, הנוכחות המשותפת הופכת לברורה במיוחד.

המאבקים של עובדי המתכת ב-SIR ב-Porto Torres, מ-1980, מתעדים את הקשר בין פעילות אמנותית, גרפיקה ומחויבות אזרחית. התמונה משמשת בתוך הקשר עריכתי וחברתי מדויק. (Augusto Oppo)

באותה תקופה נמשכים הניסויים על פני השטח ועל הארגון הצורני; הקטלוג רושם בנוסף יצירות רבות מתחילת שנות השמונים וכותרות המשלבות בין ממד קונקרטי, נרטיבי ומופשט. (Augusto Oppo)

ב-1985, ASO-0036 מחזיר את הדמות לקדמת הבמה. הרישום מתאר נוכחות שנראית כעולה כמעט מתוך הזיכרון, כאשר הגוף מושמט והפנים מבודדות. (ASO-0036)

זהו מקרה מאלף. הדמות חזרה, אך הצורך לתאר אותה במלואה לא חזר. הנושא נבחר. חלק אחד נשמר; אחר מושמט.

כלכלת תמונה זו נראית כמקרבת את הפיגורציה של Augusto Oppo לאותה לוגיקה השולטת ביצירות המופשטות: לבחור את מה שחשוב ולצמצם את השאר.

7. הנוף אינו נעלם: הוא עובר דחיסה

תהליך אנלוגי עולה בנוף. Welcome in S. Teodoro, מ-1989, הוא מאלף במיוחד כיוון שאנו מכירים הן את המקום והן את ההקשר המשפחתי של היצירה.

הרישום מתאר תבליטים, צמחייה ואדמה שהפכו לצורות מופשטות ומשטחי צבע. הים, על אף ש-San Teodoro היא עיירת חוף, נעלם מהפריים. הרים וקרקע נבנים באמצעות כחולים, ירוקים, חומים, ורודים וצהובים. (Augusto Oppo)

אין אנו עומדים בפני ביטולו של הנוף. אנו עומדים בפני בחירתו. המקום נותר מזוהה כמקור הדימוי, אך נראה כי Augusto Oppo אינו מרגיש מחויב לשמר את כל המידע שבו.

נקודה זו מקבלת משמעות רבה יותר לאור עדות המשפחה על דרך התבוננותו: הנוף הנצפה, הנזכר ולאחר מכן המורכב מחדש, יכול לאבד פרטים תוך שמירה על זהותו התפיסתית.

הסינתזה מופיעה כאן לא כהכחשה של המציאות, אלא כדרך לזכור אותה.

8. ה-1993: הדמות בתוך שפה שכבר הפכה לסינתטית

L’artiste dans son atelier, המתוארך לאוגוסט 1993, מציע אולי את אחת ההוכחות הברורות ביותר לכך שבלתי אפשרי לחלק את יצירתו של Augusto Oppo לשני שלבים.

הנושא הוא פיגורטיבי ונרטיבי במפורש: דמות בסטודיו, שניתן לקרוא לה ככל הנראה כייצוג עצמי. אך הפנים בנויים בעזרת קווים ספורים ומשטחי צבע; הזרועות מוכפלות; המחווה הציורית מועברת באמצעות פעולות סימולטניות; החלל מחולק באמצעות פאנלים ומישורים.Augusto Oppo)

זוהי פיגורציה, אך לא נטורליזם. זהו סיפור, אך מאורגן כמבנה. הכפלת הזרועות מקריבה את הדיוק האנטומי לטובת הצורך לייצג תנועה ואת ריבוי העשייה.

התהליך הוא מופתי כיוון שהוא מראה שהסינתזה אינה נוגעת רק להפשטה. Augusto Oppo יכול לבצע סינתזה גם כאשר הוא מספר סיפור. המציאות כפופה להיגיון של הדימוי.

9. שנות התשעים: הקורפוס מתרבה

דווקא סביב שנות התשעים הקטלוג הזמין כיום הופך לעשיר במיוחד.

כרטיסיות רבות מתוארכות ל-1992, 1993, 1995, 1996, 1997, 1998 ו-1999; מופיעות יצירות בעלות כותרת מתועדת וקבוצה עצומה של עבודות שעבורן, נכון לעכשיו, לא מאומתת אף כותרת, לעיתים קרובות על פורמטים של נייר קטנים יחסית.Augusto Oppo)

כמות העבודות משנה את התפיסה של פעילות האמן. לא עולה רק רצף של יצירות מרכזיות. עולה פרקטיקה מתמשכת של וריאציה.

פורמטים חוזרים, בעיקר על נייר, מרמזים על שדה של ניסוי סדרתי שבו ניתן לבחון, לשנות ולחזור על הקומפוזיציה ללא הרף.

כותרות כמו Tre movimenti, Musica Luce, Poema, Tranche de vie, Le printemps, L’artiste naturaliste, L’artiste et son equipement מצביעות בנוסף על הרחבת אוצר המילים התמטי.Augusto Oppo)

היצירה הופכת פחות ופחות תלויה בז'אנר יחיד. נוף, דמות, זיכרון אוטוביוגרפי, מוזיקה, אירוניה, סיפור והפשטה שייכים לאותה מעבדה.

10. כאשר הצבע הופך לקומפוזיציה

ASO-0015, קומפוזיציה משנת 1996 הנשלטת על ידי גווני ורוד, מאפשרת להתבונן בבהירות באחת התוצאות הבוגרות של מחקר זה.

המשטח בנוי משכבות של ורוד, סגלגל ואפור, החוצים על ידי סימנים, עקבות וצפיפויות. אזור מואר יותר מציג פתח מרכזי; דגשים כחולים, אדומים וירוקים קוטעים מקומית את הטווח הדומיננטי תוך שמירה על האיזון הכולל.Augusto Oppo)

הנושא אינו תיאורי. מבלי לייחס ליצירה התייחסות מוזיקלית לא מתועדת, ניתן להבחין כיצד וריאציה, עוצמה, קצב, מרווח וחפיפה מקבלים תפקיד מבני.

יצירה זו מסייעת להבין מדוע מונחים כמו קצב ותנועה חוזרים לעיתים כה קרובות בקורפוס. נראה כי Augusto Oppo מעוניין לארגן את המשטח בזמן בנוסף למרחב: על העין לחצות אותו.

11. מצבע-אובייקט לצבע-חלל

האוטונומיה המתקדמת של הצבע היא אחת התופעות המזוהות ביותר במסלולו. ASO-0011, המתוארכת ל-1973 והבנויה מרצועות כחולות, מדגימה זאת כבר בצורה מפורשת.ASO-0011)

ASO-0025, יצירה ללא תאריך שגם היא נשלטת על ידי הכחול, מובילה את הצבע עוד יותר לעבר בנייה חומרית העשויה ממריחות אלכסוניות, תבליטים, חריטות וטפטופים.ASO-0025)

ASO-0022 מהווה מקרה ביניים משמעותי במיוחד: שדות מלבניים וצורות כמעט מוסוות חיים יחד בתוך דומיננטיות של כחול קובלט. הדמות אינה מבוטלת לחלוטין, אלא נספגת בשדה כרומטי בעל אוטונומיה משלו.ASO-0022)

כאן היחס בין דמות להפשטה הופך כמעט בלתי ניתן להפרדה. וזה אולי העניין עצמו. הדמות אינה עוד בהכרח המרכז והצבע הרקע. הצבע יכול להפוך לחלל שבו הדמות מופיעה ונעלמת.

12. כחול לא תמיד מסמל ים

רוחב היריעה של הגוף האמנותי מחייב גם זהירות פרשנית. נוכחותו החוזרת ונשנית של הצבע הכחול עלולה להוביל לקישורו האוטומטי לים ולסרדיניה. אך יצירות כמו ASO-0011 מוכיחות כי הצבע יכול לתפקד ללא תלות בהתייחסות נטורליסטית. (ASO-0011)

מצד שני, כאשר הים מתועד באופן ממשי, הטרנספורמציה יכולה להיות רדיקלית.

ביצירה Mare e cielo (ים ושמיים), הנוף הימי מצומצם למשטח תכלת רחב, רצועת שמיים וקו אופק. אלמנט כהה תלוי קוטע את הסדר האופקי. (Augusto Oppo)

קשה למצוא בגוף היצירות דוגמה ברורה יותר לסינתזה. Mare e cielo ממשיכים להתקיים. אך כמעט כל מה שהיה הופך את המקום לספציפי הושמט. הנוף הופך ליחס בין מרחבים.

13. האובייקט והמשמעת של הצמצום עצמה

ASO-0023, יצירה ללא תאריך המתארת שני כלי עבודה, מוכיחה כי עיקרון זה יכול להיות מיושם אפילו על חפץ יומיומי.

שני כלי עבודה ואריזה קטנה בולטים על רקע אפור רחב. לסידור האלכסוני ולריק שמסביב יש משקל השווה לפחות לזה של האובייקטים המיוצגים. (Augusto Oppo)

הבחירה משמעותית משום שהיא מראה שהסינתזה אינה תלויה בטבעו של הנושא. Augusto Oppo יכול לצמצם נוף לשדות של צבע, ובאותו אופן, לבודד שני כלי עבודה תוך מתן אפשרות לריק לבנות את הקומפוזיציה.

האלמנט המשותף הוא ההיררכיה. הנושא אינו ממלא בהכרח את החלל. החלל הופך לחלק פעיל ביצירה.

14. רגיסטרים, רצועות, חפיפות

בקטלוג מופיעה שוב ושוב נטייה לארגן את המשטח באמצעות מקטעים, רצועות וחפיפות.

ASO-0017 היא כמעט תוכניתית: ארבע רצועות אופקיות אוספות מחוות, גירודים וטפטופים, המופרדות על ידי קווים כהים יותר. (ASO-0017)

ASO-0015 פועלת לעומת זאת באמצעות מישורים לא סדירים חופפים, הנשלטים על ידי גווני ורוד, ואלכסון מרכזי. (ASO-0015)

Mare e cielo מצמצמת את הנוף לסריקה אופקית גדולה. (Augusto Oppo)

ASO-0011 בונה את התנועה באמצעות רצועות מעוקלות. (ASO-0011)

הנושא והטכניקה משתנים, אך נותרת שאלה: כיצד לחלק וליצור קשר בין שדה התמונה? בעיה זו מקרבת בין ציור, גרפיקה ועיצוב יותר מכל דמיון סגנוני שטחי.

15. הפרויקט כצורה מחשבתית

פעילותו של Augusto Oppo בגרפיקה, בעיצוב, בדפוס משי ובתערוכות אינה צריכה לשמש להסבר מכני של הציור. עם זאת, הגוף האמנותי מאפשר לזהות רגישות תכנונית משותפת.

ארגון רגיסטרים, חיזוי יחסים, הפרדת משטחי צבע, קביעת היררכיות, שימוש בריק, עבודה לפי מודולים: אלו פעולות השייכות לבנייה הציורית באותה מידה שהן שייכות לגרפיקה ולפרויקט.

ב-1980, העטיפה עבור Le vertenze dei metalmeccanici alla SIR di Porto Torres מתעדת ישירות ממד מקצועי זה. (Augusto Oppo)

בקטלוג מופיעים בנוסף עיצובים, חפצים, מנורות, אובייקטים מצופים אמייל ותערוכות לצד היצירה הציורית. (Augusto Oppo)

ריבוי הדיסציפלינות אינו נראה אפוא אפיזודי. הוא תורם להגדרת אמן המורגל לחשוב באמצעות מבנים.

16. המוזיקה כמודל לקומפוזיציה

נוכחות המוזיקה בגוף היצירות ראויה לתשומת לב מיוחדת. בין הכותרות המתועדות מופיעים Musica Luce (מוזיקה אור), Tre movimenti (שלוש תנועות) ו-Omaggio a Mozart (מחווה למוצרט). (Augusto Oppo)

האחרונה, המתוארכת ל-2002, מחולקת לשלושה פאנלים. (Augusto Oppo)

אין צורך להניח קיומה של מערכת סינסתטית מדויקת שאינה מתועדת. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהלקסיקון המוזיקלי — קצב, תנועה, רצף, מרווח, וריאציה — תואם היטב את התהליכים הצורניים הניתנים לזיהוי ביצירות.

המוזיקה מציעה מודל המתאים במיוחד לאמן המייחס בהדרגה ערך ליחסים בין אלמנטים יותר מאשר לתיאור האלמנט הבודד.

קומפוזיציה מוזיקלית אינה מייצגת בהכרח דבר מה. היא מארגנת יחסים בזמן. יצירות בוגרות רבות של Augusto Oppo נראות כניגשות למשטח בתשומת לב דומה ליחסים.

17. הדמות אינה מתה: היא משתנה

התוצאה החשובה ביותר אולי של ניתוח גוף היצירות היא שהמונח סינתזה מתאר את Augusto Oppo טוב יותר מהמונח הפשטה.

ASO-0022 היא כמעט ניסוח חזותי לכך: נוכחויות פיגורטיביות שורדות בתוך מבנה כרומטי אוטונומי. (ASO-0022)

היצירה L’artiste dans son atelier מצמצמת פנים וגוף למספר אלמנטים בודדים תוך שמירה על הנרטיב. (Augusto Oppo)

ASO-0036 מבודד את הנוכחות תוך סילוק מרבית המידע הגופני והסביבתי. (ASO-0036)

הנוף ב-Welcome in S. Teodoro משמר את המקום באמצעות משטחי צבע מופשטים. (Augusto Oppo)

Mare e cielo לוקח את אותו ההיגיון עד לקצה גבול ההפשטה. (Augusto Oppo)

אלו הן דרגות שונות של אותה הבעיה. לא קיים סף שמעבר לו Augusto Oppo מפסיק להיות פיגורטיבי. קיימות, במקום זאת, כמויות שונות של מציאות המשומרות בתוך הדימוי.

18. הזיכרון כאלמנט אפשרי של רציפות

העדות המשפחתית על שיטתו של Oppo מציעה, בנקודה זו, מפתח פורה במיוחד.

לדברי בני המשפחה, הפרופסור לא נהג לצייר ישירות מול הנושא. הוא היה מתבונן, זוכר, ורק לאחר מכן בונה את הדימוי. מול הנופים הוא נהג לעיתים קרובות למצמץ, כאילו כדי לצמצם את הפרטים ולמזג את מה שראה למסות ולמשטחי צבע; הוא היה חוזר על הפעולה גם מול היצירה המוגמרת.

אין להפוך עדות זו להסבר אוניברסלי. אך מכלול היצירה הופך את בחינתה ברצינות למתקבלת על הדעת.

אם הזיכרון מתערב בין התפיסה לבין הציור, הופך למובן מדוע צמצום הפרטים אינו חופף בהכרח לנטישת המציאות.

הזיכרון משמר. אך הוא גם מסלק. הסינתזה עשויה להיות בדיוק המרחב שבין שתי פעולות אלו.

19. מסלול לא ליניארי

ניתוח היצירות מציע, אם כן, תקופתיות פחות נוקשה מזו המבוססת על "סגנונות".

ניתן לזהות מגמות מסוימות: בראשית הדרך, הדמות והנתון הנצפה; כבר בשנות השישים, החומר והאוטונומיה של המשטח; בשנות השבעים, קצב, קו, מודולריות וצבע כמבנה; בשנות השמונים, נוכחות משותפת חזקה בין ניסיוניות, גרפיקה, דמות, מעורבות אזרחית ושינוי הנוף; בשנות התשעים, התרבות רחבה במיוחד של פתרונות, פורמטים, נושאים ווריאציות, שבהם פיגורציה, אירוניה, זיכרון, צבע והפשטה דרים בכפיפה אחת; בשנות האלפיים, המשך המחקר באמצעות מוזיקה, מבנים מורכבים ועבודות שבהן הגבול בין ציור, תכנון ואובייקט ממשיך להיות נייד.

אך חלוקה זו היא רק מכוונת. מכלול היצירה סותר ללא הרף קריאה מסודרת מדי. ודווקא התנגדות זו לתקופתיות היא המהווה את אחד הנתונים המעניינים ביותר שלו.

20. הבשלות אינה נקודת הסיום של ההפשטה

הטריפטיכון Omaggio a Mozart מ-2002 מוכיח שהמחקר הקומפוזיציוני נמשך גם בגיל מבוגר. (Augusto Oppo)

ב-2011, ASO-0009 מוביל את Oppo אפילו לעבר שחזור תלת-ממדי בעל התייחסות מפורשת: התיישבות נוראגית בקנה מידה מוקטן, עם בקתות, כלים וחפצים, שבוצעה עבור פארק אגם בונארי. (ASO-0009)

זהו נתון שימושי דווקא משום שהוא שובר כל נרטיב טלאולוגי אפשרי. אם ההיסטוריה של Oppo הייתה באמת צעדה מהפיגורציה אל ההפשטה, יצירה מ-2011 המוקדשת לשחזור קונקרטי וניתן לזיהוי של כפר הייתה מהווה אנומליה.

היא אינה כזו. היא מוכיחה יותר מכך ש-Oppo אינו נראה כמי שרואה בהפשטה שלב עליון שיש להגיע אליו אחת ולתמיד. הוא בוחר את השפה בהתאם לבעיה.

21. מהדמות אל הסינתזה

לאור היצירות המקוטלגות כיום, ניתן לפרש את כותרת מחקר זה בצורה מדויקת יותר. "מהדמות אל הסינתזה" אינו מתאר מסע מייצוג להפשטה. הוא מתאר טרנספורמציה עמוקה יותר.

הדמות יכולה בתחילה להוות את נושא היצירה. עם הזמן, לעומת זאת, הופך ברור יותר ויותר שמה שמעניין את Oppo אינו בהכרח הדמות כשלעצמה, לא הנוף כשלעצמו, ולא האובייקט כשלעצמו. מעניינת אותו מערכת היחסים המאפשרת לדימוי להתקיים.

דמות יכולה להצטמצם למספר קווים. נוף לרצועות. הים לשדה כחול. מוזיקה לשכבות כרומטיות. אובייקט לנוכחות מבודדת בריק. דימוי מופשט לקצב של צורות.

בכל המקרים הללו פועל אותו עקרון של בחירה.

22. אסתטיקה של יחסים

מכלול היצירה מציע, אם כן, להגדיר את שפתו הבוגרת של Oppo לא באמצעות רפרטואר של צורות, אלא באמצעות שיטה.

יצירותיו עשויות להיות שונות מאוד זו מזו. מה שחוזר בהן הוא תשומת הלב ליחסים: בין מלא לריק; בין משטח לעומק; בין דמות לשדה; בין חומר לאור; בין צבע לצבע; בין סימן למרווח; בין זיכרון הנושא לאוטונומיה של הקומפוזיציה.

מרכזיות זו של היחסים מסייעת גם להבין מדוע פעילויות רחוקות לכאורה — ציור, גרפיקה, הדפס רשת, עיצוב, תצוגה — יכולות לדור בכפיפה אחת באותו מסלול יצירתי.

הן אינן חולקות בהכרח סגנון. הן חולקות דרך של ארגון.

23. סינתזה שאינה מרוקנת מתוכן

דיבור על צמצום עלול לרמז על אובדן הדרגתי. גוף העבודות מעיד על ההפך. כאשר Augusto Oppo מסיר פרטים, הוא לרוב מעצים את משקלם של האלמנטים שנותרו.

קו אופק הופך למשמעותי יותר כאשר הנוף מצומצם לשני שדות. גוון כחול הופך לעז יותר כאשר אינו מוגבל לתיאור צבע הים בלבד. פנים יכולות לרכוש נוכחות רבה יותר כאשר הגוף והסביבה נעלמים. כלי עבודה יומיומי יכול לקבל מונומנטליות מוזרה כאשר הוא מבודד בתוך הריק.

לפיכך, הסינתזה אינה קיצור דרך. היא בחירה. היא כרוכה בהחלטה מה לשמר.

24. סיכום

היצירות המקובצות כיום בארכיון מאפשרות לתקן פישוט ביקורתי אפשרי. Augusto Oppo אינו מצטייר כצייר פיגורטיבי שהופך בהדרגה למופשט. הוא מצטייר יותר כאמן שלומד מוקדם מאוד להפריד את הדימוי מהצורך לתאר את העולם, ושלאורך כל חייו ממשיך להיכנס ולצאת בחופשיות מן הפיגורציה.

כבר ב-1962 החומר יכול להפוך לגיבור. ב-1972 וב-1973 לקו, לקצב ולצבע יש אוטונומיה מלאה. אך בשנות השמונים והתשעים חוזרים פנים, נופים, חפצים, ייצוגים עצמיים וסיפורים; ב-2002 המוזיקה הופכת להזדמנות לבנייה מורכבת; ועדיין ב-2011, Augusto Oppo יוצר שחזור תלת-ממדי של כפר נוראגי.Augusto Oppo)

לפיכך, אין גבול יציב בין מציאות לבין הפשטה. קיים תנועה מתמדת בין השתיים. מה שמתפתח הוא בעיקר מידת החופש שבה Augusto Oppo מתייחס למה שראה.

הדמות יכולה להישאר דמות או להפוך למבנה. הנוף יכול להישאר מקום או להצטמצם לאופק וצבע. האובייקט יכול לשמר את זהותו או להיות בעל ערך בעיקר בשל המשקל שהוא תופס במרחב. החומר יכול לעורר משהו או להספיק לעצמו.

בחופש הזה המונח 'סינתזה' מקבל את משמעותו השימושית ביותר. הסינתזה אינה השלב האחרון ביצירתו של Augusto Oppo. זהו העיקרון המאפשר לקשור בין שלבים ושפות אמנותיות שונים.

והעדות המשפחתית על דרך מבטו — להתבונן, לכווץ מעט את העיניים, לשמר את הדימוי בזיכרון, לצייר הרחק מן הנושא ואז לבחון את היצירה באותו מבט מצמצם — מציעה כיום מפתח אפשרי להבנת הסיבה לכך שהסינתזה הזאת נראית מתמשכת כל כך.

לא תיאוריה שיש לייחס לאמן בדיעבד. אלא עקבות שיש לבחון על גבי היצירות. התיקים הזמינים כיום מראים כי כדאי לעשות זאת.

הערה מתודולוגית

מחקר זה לוקח כגוף עבודה לעיון את התיקים שפורסמו בקטלוג הדיגיטלי המתעדכן של הארכיון Augusto Oppo נכון למועד כתיבת שורות אלו.

נלקחו בחשבון אינדקס היצירות המלא, התאריכים הזמינים, הכותרות, הקטגוריות, הטכניקות והתיאורים המופיעים בתיקים; תצפיות פורמליות מדויקות נוסחו על היצירות שעבורן התיעוד שפורסם מאפשר בחינה מדויקת מספיק.

השחזור אינו מתיימר להיות קטלוג סופי: יצירות רבות חסרות תאריך או שעדיין יש לאמת את הנתונים הטכניים שלהן. לכן, יש לראות במסקנות תוצאות מחקר ראשוניות שיוכלו להתעדכן עם התקדמות הקטלוג.

התקופתיות המוצעת היא פרשנית ואינה מרמזת על קיומם של שלבים מופרדים בבירור. נהפוך הוא, אחת התוצאות העיקריות של הניתוח היא דווקא הנוכחות המשותפת והמתמדת של פיגורציה, הפשטה ושפות ביניים לאורך דרכו של האמן.

דו-קיום, לא צעידה לעבר הפשטה.

הנושא «Augusto Oppo בין פיגורטיביות להפשטה» נותר בכתובת URL זו כיוון שנקודת המפתח שלו כבר נמצאת כאן: המעבר אינו בלתי הפיך. הקורפוס מציג גופים המצומצמים לצלליות, דימויים שבהם הדמות שורדת בתוך מבנה סינתטי, ויצירות לא-פיגורטיביות שאינן מוחקות את שובו החוזר של הדמות.

ה כרונולוגיה 1958–2011 הופכת אי-רציפות זו למדידה; ההשוואה הבינלאומית בין פיקאסו, דה קונינג, דה סטאל, ריכטר ו-Augusto Oppo ממקמת אותה במקום זאת בין פתרונות מובחנים היסטורית, מבלי להסיק מכך על השפעות.

מה מוכיחות ה-610 יצירות

סיווגים רוחביים מתעדים 310 יצירות מופשטות, 226 פיגורטיביות ו-68 על הסף שבין שני התחומים. דמות, סימן, חומר ונוף יכולים לחפוף. הכרונולוגיה מאשרת אפוא את התזה של המאמר: Augusto Oppo אינו נוטש שפה אחת כדי לאמץ אחרת; הוא משמר זמינות של מספר משטרי דימויים, בעוצמות שונות לאורך העשורים המתועדים.