חיפוש · קורפוס · דמות
הדמות האנושית ביצירתו של Augusto Oppo: 185 יצירות בין גוף, נוכחות וסינתזה
הדמות אינה פשוט קודמת למופשט: היא חוצה אותו, נעלמת, חוזרת ומשנה תפקיד לאורך כל הקורפוס המתועד.
תקציר
מאה ושמונים יצירות משויכות לדמות, שלושים ואחת לדיוקן וארבע-עשרה לדמות האמן. הקטגוריות חופפות, אך התפלגותן מספיקה כדי להפריך מסלול ליניארי מן הייצוג אל הלא-פיגורטיבי.
נוכחות לסירוגין, לא שלב
בקורפוס, הדמות מופיעה ב-185 יצירות ועוברת דרך כל העשורים המתועדים. היצירות 'דיוקן מריה לואיזה דמרקי' (Ritratto di Maria Luisa Demarchi, ASO-0031, 1958) ו-'שתיקה בפרופיל' (Silenzio di profilo, ASO-0053, 1959) פותחות את הרצף הידוע; דמויות מצומצמות, מעוותות או בלועות בתוך המשטח מופיעות שוב בשנות השישים, השבעים, השמונים והתשעים. אין המרה סופית המאפשרת להגדיר את הגוף כעניין של ראשית הדרך בלבד.
הנתון הכמותי תומך במה ש מהדמות לסינתזה הציע במישור הביקורתי: Augusto Oppo מחליף רגיסטרים ומשתמש בסינתזה כפעולה, לא כסגנון יחיד. הגוף יכול להפוך לפרופיל, למסה, להטבעה או למרווח מבלי לאבד לחלוטין את יכולת הנוכחות שלו.
הדיוקן: דמיון והתנגדות
ה-31 יצירות המשויכות לדיוקן אינן מהוות גלריה אחידה. בעבודות הראשוניות הפנים שומרות על פיזיונומיה ותנוחה; ב-'עיניים עצומות' (Occhi chiusi, ASO-0036, 1985) הריכוז של הפנים תלוי לעומת זאת באיזון שבין קווי המתאר, השדה הכרומטי והחסרת המבט. במקומות אחרים הדיוקן מתקרב למסכה או לסמל.
כאשר הכותרת היא כינוי של הארכיון, "דיוקן" מציין השערה איקונוגרפית הנשלטת על ידי הראייה, לא את זהותו הוודאית של המושא. ל-'דיוקן עצמי' (Autoritratto, ASO-0494, 1990) יש לעומת זאת מעמד מתועד היסטורית: דווקא ההבדל בין רמות אלו מונע את הפיכת כל פנים לביוגרפיה.
גוף ומרחב
'שומר האוכרה' (Custode d’ocra, ASO-0465, 1964), 'האיש האדום' (L’uomo rosso, ASO-0140, 1976) ו-'החיבוק' (L’abbraccio, ASO-0532, 1972) מראים שהדמות יכולה להיבנות מתוך חיכוך עם הרקע. הגוף אינו תופס רק מרחב: הוא מחלק אותו, מודד את צפיפותו, או מניח לעצמו להישחק על ידי החומר. על הניתוח אפוא לתאר יחסים חזותיים לפני ייחוס נרטיבים.
בגיליונות ובטכניקות המעורבות הפרופיל יכול לתפקד כסימן; בתבליטים הנוכחות תלויה באור; ביצירות הכרומטיות יותר הדמות יכולה להיות מוחזקת על ידי מסה אחת בלבד. הרציפות נוגעת בבעיית הגוף, לא בפתרון צורני קבוע.
האמן בתוך היצירה
ארבע-עשרה כרטיסים משויכים לדמות האמן. הגרעין כולל את Autoritratto, L’artiste dans son atelier (ASO-0032, 1993) ויצירות שבהן הסטודיו, הכלים, הקרקס או העבודה הופכים לדימויים של הפרקטיקה. ה-1993 הוא נקודה צפופה במיוחד, אך הנושא אינו מתיר לקרוא לכל דמות כאלטר-אגו.
'למדוד את האינסופי' (Misurare l’immenso, ASO-0449, 1980) מדגים את הגבול הפרשני: הכינוי הקטלוגי מתאר יחס אפשרי בין דמות למרחב, מבלי להבטיח ש-Augusto Oppo ניסח את הכותרת או את האלגוריה הזו. המחקר מבחין בין נוכחות האמן כנושא לבין הוודאות של הדיוקן העצמי.
סיפור שיש לאמת יצירה אחר יצירה
שכיחותה של הדמות אינה מצמצמת את Augusto Oppo לצייר פיגורטיבי, בדיוק כפי שהיצירות 310 המשויכות למופשט אינן הופכות אותו לנציג קבוע של זרם מסוים. שני המכלולים מתקיימים זה לצד זה, ובמקרים של 68, הסיווג מתעד במפורש סף.
התוצאה המדויקת ביותר היא היסטוריה של החלטות: מתי לשמר פנים, מתי לצמצם אותם, מתי לגרום להם להגיח מחדש מתוך משטח, ומתי להפקיד בידי הכותרת חלק מהזיהוי. הדמות נותרת אחת המעבדות המרכזיות שדרכן מודד Augusto Oppo את המרחק שבין דימוי לזיכרון.
יצירות שנבחנו
היצירות בקטלוג התומכות ויזואלית בטיעון.
מקורות וביבליוגרפיה חיונית
מחקר הארכיון מבוסס על הקטלוג הציבורי המלא 610/610. הספירות מתארות את המצב התיעודי הנוכחי; תגיות וצבעים הם קטגוריות חופפות, לא ייחוסים של כוונה וגם לא מדידות מוחלטות של היצירה.